יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

Mind עובר Matter

לפני כמה ימים קמתי באמצע הלילה ללכת לשרותים. בזמן שעמדתי מעל לאסלה ורוקנתי את עצמי קלטתי מזוית העין את החלון פתוח למחצה. מיד נעשה לי קר יותר. הרמתי את הראש כדי להושיט יד ולסגור את החלון וראיתי שבעצם הוא סגור. מיד נעשה לי פחות קר.

המצב הזה או דומים לו בטח מוכר לכל מי שקורא שורות אלו. אבל בואו נתעכב לרגע ונתבונן במה שקרה שם:
נעשה לי קר יותר ואז קר פחות אך ורק על-בסיס מה שחשבתי שמתרחש. שום דבר במציאות לא השתנה למעט התפיסה שלי את אותה המציאות. ובכל זאת - רק התפיסה שלי את המציאות היא זו שגרמה לתגובה פיסיולוגית... מציאותית.

מטפלים אלטרנטיבים (רייקי, הילינג וכד') נוהגים לומר כי אם המטופל לא מאמין ביכולת הטיפול להשפיע אז הטיפול באמת לא ישפיע. רבים וטובים נאחזים בטיעון זה על-מנת לבטל בהינף-יד את הטיפול המדובר שכן 'מה קשור מה אני מאמין למה שבאמת קורה?'. התפיסה ה"רוחנית" כביכול מתבטלת למול התפיסה ה"חומרית". לא רציניים ה"רוחנים" האלה...
ואם נצטט מסקנות של מחקר רב-שנים (28 שנים) שנערך באוניברסיטת פרינסטון הרצינית והיוקרתית? 
דוגמא אחת מתוך המחקר - החוקרים בנו תוכנה אשר דימתה הטלת מטבע. לאורך אלפי הטלות התוצאות יצאו כצפוי - בערך 50:50. ואז הושיבו אנשים וביקשו מהם לנסות ולהשפיע על תוצאות ההטלה, בעזרת המחשבה בלבד. התוצאות הראו באופן מובהק סטטיסטית כי המשתתפים אכן השפיעו על תוצאות הטלת המטבע. לא רציניים הסטטיסטיקאים האלה?

ברפואה המערבית ה-placebo effect היא תופעה קיימת וידועה. מדובר במצב שבו חולה מקבל טיפול דמה שאינו כולל את המרכיב ה"פעיל" בתרופה אבל -אך ורק בגלל שהחולה חושב שהטיפול אמור לעזור לו - מצבו משתפר. בעולם הרפואה הנושא נידון כבר למעלה ממאה שנים וכרוך בלא מעט בעייתיות מוסרית אבל עצם קיום התופעה אינו מוטל בספק.
קיימת גם תופעת nocebo  שהיא כמו ה-placebo רק כביכול להיפך - כלומר מישהו שמקבל תרופת דמה שהוא מאמין כי אמורה להזיק לו (כמו לדוגמא תופעות לוואי שליליות) ואכן הוא חש ברע לאחריה.
וידעתם שגם לגבי כלבים אפילפטיים ישנו תיעוד של אפקט placebo?

אנחנו באמת ובתמים מפנימים את היכולת שלנו להשפיע על החומר (הגוף והסביבה שלנו) בעזרת הרוח (האמונות והמחשבות שלנו)? יש הרבה יותר ממחקר אחד לדוגמא אשר מוכיחים, חד משמעית, שמחשבות בלבד על הפעלת שרירים מפתחות את השרירים כאילו באמת ובתמים זזו. כן כן, הוכח שאפשר לפתח יכולות פיזיות מבלי להזיז אצבע אחת אלא על-ידי כח המחשבה בלבד. אולי חדרי כושר צריכים להוסיף לעצמם חדרי מחשבה שקטים?

ומה עם נושא המזון שאנחנו מכניסים לגופנו? הרי ישנה מגמה גוברת של מודעות על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו - סוכר, קמח לבן, כן/לא אורגני, גלוטן, תוספים סינטטיים וכו'. אנשים רוצים ומנסים לשמור על בריאות הגוף שלהם בעזרת הקפדה על מה הם מכניסים לגוף שלהם. ומה עם מה שאנחנו מכניסים לנפש/מוח שלנו?
אם אכן a healthy mind in a healthy body אז מה עם דיאטות רוחניות? למה אין תזונאי נפש? "שומרי משקל פנימי" במקביל ל"שומרי משקל"? קופות החולים מפנות אותנו למומחים שונים של הגוף - אורתופד, כירופרקט, אף אוזן גרון, קרדיולוג, ניורולוג ועוד. אולי הגיע הזמן למומחים שונים של הנפש?
הרי כשיושבים מול רופא הוא שואל כל מיני שאלות רלוונטיות - האם אתה מעשן? מה אתה נוהג לאכול? האם אתה עושה ספורט? עכשיו תארו לעצמכם שהוא היה שואל גם: האם אתה רואה/קורא הרבה חדשות? מה אתה נוהג לעשות בשעות הפנאי? האם אתה עושה פעילות רוחנית?
נשמע מופרך...? אם התשובה היא כן נשאלת השאלה למה?

אז מה כל זה אומר? שאם רק נאמין במשהו זה יקרה? הרי אם אשב מול המקדלת ואחשוב על כתיבת פוסט מבלי להזיז את האצבעות ברור שלא יקרה דבר. המחשבה צריכה לצידה את הפעולה. אבל נרגיש בנוח לומר גם את ההיפך באותה החלטיות? שאם נתכונן ונתכוון למשהו ברמה הפיזית בלבד זה לא יספיק אלא אם כן נגייס גם את הרוח? האמונה? המחשבה? שהפעולה צריכה לצידה את המחשבה?

במרחב ובזמן שלנו המטוטלת מרוחקת מהקצה של הרוח וקרובה אל הקצה של החומר. זה לא טוב וזה לא רע.
חילוניות וחומריות עובדות קיימות הן.
אבל אולי הגיע הזמן שנדבר על כך שזה בסדר להיות אדם חילוני מאמין?

"טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת ו, ט)




יום שבת, 23 בנובמבר 2013

חדר משלו

במאמר שלה מ-1929, "חדר משלך" (לשון נקבה), וירג'יניה וולף מדברת על הצורך של נשים - ובעיקר סופרות ומשוררת - בפרנסה ומרחב פיזי משלהן בשביל היצירה העצמאית.

חלפו עברו להן 84 שנים והדבר עדיין תקף, גם אם במעט פחות (וגם על זה אפשר להתווכח).
מה שכן השתנה, וכל אחד ואחת יחליטו אם לטוב או לרע, הוא מקומו של הגבר המודרני במסגרת המשפחה.

אבא שלי לדוגמא הוריד את אמא שלי בביה"ח לקראת לידתי, והמשיך לו ליום עבודה. וכך היה נהוג בזמנו.
ואני? אני הייתי בלידה ומיד אחריה לקחתי שבוע ימים חופש מהעבודה - להיות עם זוגתי ועם הוולד הטרי.
אמא שלי היתה אם בשבילי - וזאת היתה עבודתה. כנהוג בזמנו.
אמא של בני היא אם לבנה וכמו רבות כמוה גם עובדת לפרנסתה. כנהוג בזמננו.
סביר עד מאוד להניח כי אבא שלי לא החליף לי (או לאחותי) חיתול אפילו פעם אחת. וזו היתה הנורמה בתקופתם.
ואני? מחליף חיתול מדי פעם, עושה אמבטיה לקטן, מאכיל בבקבוק - דברים נורמטיבים לגמרי בתקופתנו.

אפשר ורצוי לדון בנושא - איך זה ומדוע אנחנו חיים בתקופה שבה ברור כי שני ההורים עובדים במשרה מלאה - אבל לא בקשר לזה התיישבתי לכתוב את הרשומה הנוכחית.

ספקטרום ההורות היום רחב יותר:
אמהות מצופות להניק, לחתל, לנקות, לבשל, לפרנס, לארח ועוד.
אבות מצופים לארח, לפרנס, לבשל, לנקות, לחתל, להאכיל ועוד.
אמהות אמורות להיות גם אבות ואבות אמורים להיות גם אמהות. ובמסגרת מסגרת חדשה זו כדאי לכל צד לדעת לשמור על שפיותו ותפקודו.

 ידוע ומוסכם באופן די גורף כי במצבים דומים גברים ונשים מגיבים באופן הפוך. לדוגמא - פעמים רבות כשמשהו מטריד את מחשבותיה או רגשותיה של אשה היא תרצה לספר, לשתף, לשמוע ולהישמע. במצב דומה גבר דווקא ייסוג לו אל תוך המערה.

הנסיגה של גבר אל תוך המערה היא תופעה ידועה שדובר עליה לא פעם - ידועה מספיק כדי שיהיה לה ערך בויקיפידה. תופעה שנשים רבות אינן מבינות ופשוט לומדות לקבל (כמו שגברים לומדים לקבל דברים שלא מובנים להם אצל נשים). הכניסה למערה בשביל הגבר היא סוג של "פסק זמן", התרחקות למען התבוננות, מחשבה, קבלת החלטה. המערה יכולה להיות יציאה עם חברים, בהייה בטלויזיה, השארות מאוחרת בעבודה, ספורט ובעצם כל דבר שנותן לגבר פנאי - פיזי וסמלי - כדי לסגת אל תוך עצמו.

וכיום - ימים של יותר שוויון בתפקוד הביתי, ימים של whatsapp ופייסבוק, של שני מפרנסים ושני מחתלים, של נשים יותר עצמאיות וגברים יותר רגישים - מרחבי המערה הולכים ומצטמצמים. 

אז הרשו לי בבקשה - גברים יקרים ונשים קשובות - להשיא לכם עצה: יסדו לכם מערה.
חדר בבית שלכם לעצמכם, אפילו כורסא ואוזניות שלכם לבדכם. ערב גברים בו יוצאים יחד לשתות או פשוט זמן איכות בשביל להתבודד ולשתוק. 

את הבלוג הזה אני כותב מתוך מערה - מרפסת סגורה שלי היא ממלכה: מחשב, אוזניות, מאפרה ושולחן כתיבה.

ולאלו שמחזיקים במערב מחשב, הנה שני כלים חינמיים שאני מוקיר ואוהב:
f.lux - תוכנה שגורמת לעיניים פחות להתעייף.
Adblock - תוכנה שפשוט מעלימה פרסומות (תוסף מדהים ל-youtube ועוד)








יום שבת, 16 בנובמבר 2013

חם או קר בגיהנום?

הבחירות לראשות העיר בשתי ערים רחוקות הסתיימו.
בתל-אביב נבחר ראש העיר המכהן, רון חולדאי, שוב.
בניו-יורק נבחר ראש עיר חדש, ביל דה-בלסיו.

ובשתי הערים הללו יש עכשיו דיבורים על הגיהנום.
בתל-אביב יש החוששים כי חולדאי יהפוך את העיר לגיהנום אורבני ובניו-יורק יש המשוכנעים כי דה-בלסיו יהפוך אותה לגיהנום אלים כמו שהיתה בשנות ה-70.

לאחרונה, בהיותי אב טרי, מצאתי את עצמי מהרהר מדי פעם איך ת"א, עיר מגוריי, תיראה בעיני בני כיהיה בן גילי ויקרא גזרי עיתון, ישמע סיפורים ויראה סרטים תיעודיים על ת"א של שנת 2013 - השנה בה נולד.
מה הוא יגלה?
מה אני יכול לגלות על ניו-יורק של שנת 1977 - השנה בה אני נולדתי?
ואיך זה יתיישב עם מה שתל-אביבים היום וניו-יורקרים של אז חוו על עצמם ובשרם?

האם ניו-יורק באמת היתה כזו גיהנום דאז?
האם ת"א כיום היא כזו גיהנום?
הנה שתי תשובות אפשריות - חלקיקים של שלם הגדול בהרבה:

The Coolest Year in Hell הוא סרט תיעודי מרתק על ניו-יורק, שנת 77' -  הפשע, המוסיקה, התרבות, הפוליטיקה ועוד מחממים ומקררים של אותו הגיהנום.

"המקום הכי חם בגיהנום" הוא אתר אקטואליה חדש וחשוב ומתוכו מאמר זה המתאר גיהנום פרטי של אנשים אחדים הגרים בת"א, שנת 2013.

מסתבר שאותו המקום יכול להיות גיהנום עבור אחדים וגן-עדן עבור אחרים.
וכשגרים באותו המקום - גם אם זו עיר שחושבים שהיא גדולה, גם אם אנחנו לא מסתובבים בה בכל חלקיה, גם אם זה לא ממש מעניין אותנו איך אחרים חווים אותה - גורלינו קשורים יותר ממה שאנחנו חושבים.

אז אם זה באמת תלוי את מי שואלים, אולי כל אחד ישאל את עצמו - זה גיהנום כאן בשבילי? ובשביל אחרים?
ואני יכול לקרר קצת את הגיהנום של אחרים? מעניין אותי בכלל?

וכן, זו כן קריאה לפעילות חברתית אבל לא, לא כמו שנוטים לתאר אותה או לחשוב עליה.
גלו סתם קצת נחמדות לשכנים שלכם, קנו לחסר-בית משהו לאכול פעם אחת, התנדבו אפילו פעם אחת למשהו שעוזר לזולת, רססו גרפיטי מעורר השראה.

"הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" - הביטוי הזה, במקור בצרפתית, מדבר על כוונות טובות שלא ממומשות.

ואני? אני כנראה אצטרף ליוזמה מעניינת זו לנסות לעזור להקל קצת על החום, גם של אחרים אבל גם שלי...



מתוך הערך "גיהנום" בויקיפדיה:
"באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר" - ש"י עגנון / המשל והנמשל




יום שבת, 2 בנובמבר 2013

Cofix vs. Cafelix

לאחרונה רבים הדיווחים, שיחות ואזכורים לגבי Cofix - רשת קפה חדשה אשר בשורתה במחירה - 5 ש"ח לכל מוצר בתפריט. 
בסופ"ש הנוכחי פורסם מאמר בעיתון הארץ אשר כותרתו "מצאנו את כוס הקפה הטובה בישראל" ושם מדובר על בית-קלייה/קפה Cafelix
שניהם עוסקים כביכול באותו התחום - ענף המזון והמשקאות. 
שניהם רוצים להתפרנס בהצלחה מהעסק שיזמו.
שניהם הקימו מקומות שמגישים בהם קפה לאנשים.
האמצעים שלהם דומים אך המטרה שלהם שונה. מאוד.

האחד הקים עסק אשר מטרתו העיקרית עשיית כסף טוב. 
האחר הקים עסק שמטרתו העיקרית עשיית קפה טוב.
שתיהן מטרות לגיטימיות אבל שונות בתכלית. הם לא עוסקים באותו הדבר.

עשיית כסף טוב יכולה להיות מעשה אומנות כמו עשיית קפה טוב אבל זה לא אותו הדבר.
וההבדל יכול להיות ברור מאוד או מבלבל מאוד.
אחד התמקצע בבניית מודל עסקי מוצלח, האחר התמקצע בבניית תערובת קפה מוצלחת.

וכשמדברים ו/או כותבים על זה שהתשוקה שלו היא עשיית הקפה הטוב ביותר, לפעמים קוראים לו פלצן. 
"יאללה, כולה קפה, שיירגע" ניתן לשמוע/לקרוא. 
וכשמדברים על זה שהתשוקה שלו היא עשיית הכסף הטוב ביותר, לא קוראים לו פלצן.
"יאללה, כולה כסף, שיירגע" - בזה עוד לא נתקלתי.

למה?
באמת, בואו נחשוב לרגע, למה? 

אנחנו חיים בזמן ובמקום שכסף הוא מדד לכמעט הכל. 

כששואלים מישהו היום "מה אתה עושה?" ברור שמתכוונים בעצם ל"מה אתה עושה לפרנסתך?". ואם מדובר על מישהו שממלצר לפרנסתו אבל מלחין מוסיקה בשעות הפנאי שלו התשובה לשאלה תהיה "אני ממלצר אבל גם מלחין מוסיקה" ולא "אני מלחין מוסיקה אבל גם ממלצר". וכששואלים, לגבי כמעט כל דבר, "מה זה שווה?" - הכוונה היא כמעט תמיד למה זה שווה כספית, לא רוחנית, אמנותית, רגשית או כל דבר אחר. וכשדנים בשניים ששניהם בעלי עסק שמגיש קפה ללקוחותיו דנים בהם כשווים, וזה שיהיו לו יותר סניפים ויותר הכנסה - הוא זה שייחשב ליותר מוצלח. 

סרט בקולנוע לרוב נחשב להצלחה לפי הפופולריות הכלכלית שלו - כמה אנשים ראו אותו וכמה כסף הוא הכניס.
יש סרטים שזוכים בביקורת טובה, בפרסים בכל מיני פסטיבלים אבל לא בהצלחה מסחרית. ולכל מיני אנשים יהיו כל מיני דעות על איכות הסרט. ויש סרטים שזוכים בהצלחה מסחרית ולכל מיני אנשים יהיו כל מיני דעות על הסרט.
אבל יש סרטים פשוט גרועים מבחינת האיכות שלהם שבגלל שיצרו אותם כמו תוכנית עסקית מוצלחת - הכוכבים הנכונים, הנושא הנכון, הזמן הנכון והשיווק הנכון  - הם "שוברי קופות" ומדורגים גבוה בכל מיני טבלאות ודרוגים. ולמען הסר ספק - הסרט "2012" קיבל ביקורות נוראיות, לא התיימר להיות משהו איכותי ובכל זאת...
200 מיליון דולר עלה להפיק אותו.
770 מיליון דולר הוא הכניס.

וכדי לא להיתקע ולתקוע את הדיון לנושא אחד מסוים אתן דוגמא מתחום אחר - תעשיית המוסיקה - ג'סטין ביבר...
נמשיך.

המשקל המכריע היום ניתן לכמות, לא לאיכות. 
על איכות אפשר להתווכח, על כמות לא.
קפה שאני חושב שהוא הטוב ביותר מישהו אחר לא יתלהב ממנו בכלל.
אבל מאה שקל זה מאה שקל - בשבילי ובשביל כל אדם אחר שמשתמש בשקלים.

אבל למה מישהו שמקדיש את כל כולו להפוך ליצרן הקפה הטוב ביותר יכול להיתפס בעיני רבים כפלצן?
והרי אם אותו אחד יצליח, מסחרית, ויעשה הון מהקפה שלו יש שיאמרו "פלצן פלצן אבל תותח".

ואני טוען כך: שלטון הכסף כשווה בין שונים מרדד את החיים שלנו ומפחיד אותנו במעמקי נפשנו.

בעבר, ובהווה בכל מיני מקומות בעולם עדיין, כאשר מקצוע עבר מאב לבנו - נגר לדוגמא - והמבנה החברתי קבע כעובדה שהמעמד שלתוכו נולד אדם יהיה המעמד שבתוכו ימות, יכל אדם להשלים עם גורלו ולהחליט אם הוא רוצה להיות הנגר הטוב ביותר, החדשני ביותר, העסוק ביותר או אולי העצל ביותר. בכל מקרה הוא יהיה נגר וסביר להניח כי כך גם בנו.
ובעולמנו ותקופתנו? הכל אפשרי, כביכול. אדם יכול להיוולד עני ולמות עשיר. להיוולד לנגר ולהפוך למחזאי, לגנרל, לשחקן קולנוע ו/או לפוליטיקאי. אך כשכסף הוא המדד להצלחה, הבחירות של רבים בדרך כבר די ברורה.
לא סתם מעטים הסטודנטים הנרשמים למדעי הרוח. לא סתם רבים הסטודנטים הנרשמים ללימודים שלא ממש מעניינים אותם אבל ש"מבטיחים" עתיד כלכלי יותר מוצלח/יציב. 
זוהי תקופה שכסף הוא הדת השלטת - כסף יביא אושר, כסף יביא סיפוק עצמי, כסף יביא נחת, כסף יביא... הכל. 
כסף ישקף מי יותר ומי פחות, מי קטן ומי גדול, מי "שווה" ומי "לא שווה".
והכל הופך למספרים - כמה זה עולה? כמה זה שווה? כמה אתה מרוויח? כמה זה יוצא? כמה לייקים? כמה צפיות? כמה עותקים? כמה תוצאות? 

וכשמישהו מחליט לרדוף אחרי חלום, של איכות ולא של כמות - זה מכריח אותנו להביט במראה.
ואצל רבים מאיתנו המבט הזה מעורר אי-נחת, כעס וגם פחד. וכן, גם אצלי.
אחרי איזה חלום אני רציתי לרדוף? והאם נתתי לו כבר לחלוף? והאם הדרך שבחרתי בה מובילה לפשרה או להצלחה?
וכן - יש את אלו שהחלום שלהם והתשוקה שלהם היא עשיית כסף. נקודה. ואין בזה פסול ואין בזה רע. 

וכל אחד בינו לבין עצמו ישאל - מה איתי? מה אצלי? 
אני Cofix או Cafelix?
ואין תשובה טובה ואין תשובה גרועה...



כשכותבים בגוגל את המלה פלצן התוצאה הראשונה העולה היא זו, ולהלן ציטוט מתוך הקישור:
"[סלנג] נפוח מחשיבות עצמית חסרת כיסוי; יומרני ומתאמץ להרשים בתחכומו, ברמתו התרבותית וכו'."












יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

Blackfish

Sometimes I learn about all kinds of cases - usually sad, unjust or just plain old cruel cases - which spark my curiosity, leaving me asking:

Did no one notice what was going on?
What were they thinking?
How did this evolve into what it became? 

The best example for me to give would be the Holocaust. 
I remember asking myself as a kid - were all the Germans just evil? Did they all understand what's going on? And the simple low-ranking soldiers, not the Generals and Commanders, but those who were stationed at mundane, day-to-day posts with no perspective of the 'bigger picture' or true knowledge of the wide scope of things happening - what was going through their minds? And hearts?

The Holocaust is given here only as an example - situations like these can be small or large, personal or collective, simple or complex; and to be totally honest I'll admit to taking part in cases like these where I, too, was the offender. 

Blackfish gives you the opportunity to witness one of those cases. 

"Forgive them, for they know not what they do" says Jesus in the new testament.

And I ask - what about those who did know what they do?



Love and War

It's been a long time since I first thought of starting to write a blog / open a website. 
It's been a much longer time since I started doubting myself and what I have to say:
Is it worthwhile? 
Will anyone take even the slightest interest?
Should I write in Hebrew or in English?
Is it not simply pathetic - using the computer screen as a virtual mirror for my ego?

“I sang for justice and I hit a bad chord/but I still try to sing about love and war.”
Neil Young released this song in 2010, when he was 65 years old.
Who am I not to give it a try? 
Worst case scenario - I'll hit some bad chords...


Let us begin

Do I contradict myself?
Very well then I contradict myself,
(I am large, I contain multitudes.)

- Walt Whitman / Song of Myself