גרבר למבוגרים

לפני כמה חודשים האכילו אותי בכפית, ביס אחרי ביס, גרבר.

לא באמת גרבר האכילו אותי. משהו כמו דייסה אמריקאית פטריוטית למבוגרים - סרט אקשן - Non Stop החדש. וכמו אוכל לתינוקות, הסרט היה: פשוט, טעים ,ארוז יפה ובעיקר קל לעיכול.

היינו בחופשה משפחתית ביוון (כרתים). את הסרט ראינו באחד הערבים, שרועים על המיטה מול הלפ-טופ.

נתחיל מהסוף - אני ממליץ על הסרט.
הקטע הבא מכיל ספוילרים אבל לא יותר מדי.

עם סצנת הפתיחה  אנחנו כבר מקבלים מסר כאילו מורכב - הגיבור שלנו (ליאם ניסן הנהדר) נראה מוזג לעצמו כוסית לבד באוטו ובאור יום, בעייתי משהו בפני עצמו. אחר-כך אנחנו רואים אותו צועד לכיוון המטוס והמצלמה מגלה לנו ששתוי או לא, הוא סורק וסוקר את הקהל במבט מקצועי - על אף שעדיין לא ברור מה המקצוע שלו. מהר מאוד מתברר לנו שהוא סוג של שוטר תעופה (Sky Marshal) - מגן על נוסעי המטוס התמימים ושומרם. הדבר מתגלה כשהוא מקבל איום טלפוני בקשר לטיסה בה מתרחש כל הסרט - כל 20 דקות מישהו במטוס יירצח עד שיועבר לטרוריסט הרע כסף.

אז הנה כבר ברורה החלוקה - הוא, נקרא לו הקאובוי, מהטובים והם (טרוריסטים חסרי זהות) הרעים. שתיין או לא - זה מי שישמור עלינו. וכמובן שכל נוסעי המטוס בכלל לא מודעים שבקרבם יש מישהו שאמון על בטחונם.

ביס ראשון נבלע בקלות ומשאיר טעם של עוד...

הסרט מתגלגל לו בצורה חלקה במורד הגרון - האיום מתגלה מהר מאוד כממשי ומפחיד וכבר צצות לנו בראש תמונות, זכרונות ואסוציאציות ל-9/11, איך לא. אנחנו נחשפים לעלילה שרק הקאובוי שלנו נחשף אליה וכך אנחנו בעצם מקבלים הצצה אל מאחורי הקלעים של המציאות הפשוטה והגלויה ובכך נהפכים לשותפי-סוד.

ביס שני, מתוק כמו סוד...

ואז יש לנו את שאר המרכיבים של הארוחה:

• האישה שלצידו (ג'וליאן מור) ההופכת מאזרח תמים לסייעת חשובה וקצת חשודה - הרי האויב עלול להיות מבפנים, מ"שלנו" (אין לדעת בימינו מאיפה הסכנה תבוא). היא גם מוסיפה איזה מימד של מתח רומנטי לעלילה אבל בעיקר מתפקדת כעוד שם מוכר שיגרום לכם לראות את הסרט.
• הנוסע המוסלמי למראה שכבר על ההתחלה גורמים לנו לשים לב אליו, וכצפוי, מתברר לא רק כלא מסוכן אלא ככלי עזר של ממש. המניפולציה כאן שקופה ועדיין יורדת חלק בגרון.
• שני הטייסים האמונים על ניווט המטוס אל יעדו והנקלעים להתחבטויות מוסריות למי להקשיב - לקאובוי שלהם או לשלטון הנשמע אך לא נראה (ממשל, משטרה, חיל אויר שמתקשרים עם המטוס בקשר).
• הדיילות וכמה נוסעים בודדים. אלה מייצגים את ההסכמה והחשד כלפי הקאובוי - סוג של ההתחבטות שעוברת עלינו, הצופים.
• שאר הנוסעים - פשוט אזרחים רגילים. צייתנים כשצריך ומפוחדים כשצריך. עדר ממוצע. הם זה אנחנו.

בכתבי חז"ל, פרד"ס הוא הכינוי לתורת הסוד היהודית. ראשי התיבות מייצגים:

פשט

רמז

דרש

סוד

אז אני נהנתי בכמה מישורים מהסרט:

פשט - תסריט אקשן פשוט וכיפי, בימוי טוב, משחק בהחלט מספק ומתח במידה הנכונה.

רמז - שקוף לגמרי מה שהסרט מרמז לגבי החיים היום: הסכנה הטרוריסטית אורבת מאחורי כל פינה, ה"שלטון" עושה דברים כדי להגן עלינו מבלי שנהיה מודעים אליו והאינדבדואל הוא הגיבור האמיתי.

דרש - המסקנה של מי שיוצא מהסרט היא שהתפקיד שלנו הוא לציית ולסמוך על המגינים שלנו כי "רב הנסתר על פני הגלוי" ולהבין שאין מה לעשות, כשחוטבים עצים עפים שבבים (או כל ביטוי אחר שמצדיק את התנהגות השולטים בנו)

סוד - טוב, זה כבר משהו שכל אחד יצטרך להחליט בשביל עצמו... אז תראו את הסרט ותגידו אתם.

בשורה התחתונה - הסרט הזה הזכיר לי את המשפט "כשחוטבים עצים - עפים שבבים".
העניין הוא שהמשפט הזה מיוחס ללא אחר מאשר סטלין...

חומר טוב

קולנוע ומוסיקה - שתיים מהאהבות הגדולות שלי. וכמו אנשים מסוימים בחיינו, גם אלה לפעמים סתם משעממים, פשוט מבדרים, עמוקות מרגשים ומחשבה מחוללים.

אז למה לא להקדיש מדי פעם פוסט ממליץ? כמו חבר שמשדכך לבליינד דייט - הוא יודע מה הוא חושב על המשודך אבל אין לו מושג איך יהיה הדייט.

אז נתחיל במסך ומהקל אל הכבד:

The Kings of Summer - תענוג. פשוט תענוג. לא אכפת לי מי אתם, מאיפה או בני כמה - הסרט הזה פשוט מומלץ. עיצמו עיניים והיזכרו באיזה זכרון ילדות קיצי מתוק: מיץ קפוא, קרח בטעם לימון, ההגעה על הים, הקפיצה אל תוך הבריכה... הבנתם את הרעיון. אז הסרט הזה הוא כמו הזכרונות האלה - נעים, טעים ומרנין. תראו אותו.

Enough Said - אם לבכם נשבר לפחות פעם אחת, אם עברתם את אמצע שנות השלושים, אם אתם כזוג רוצים לראות סרט ביחד ששניכם תהנו ממנו -  אתם תודו לי שהמלצתי על הסרט הזה. טוני סופרנו (בתפקידו האחרון) ואיליין מסיינפלד. כבר התחלה טובה. תוסיפו על זה תסריט מספיק שנון ורגיש וקיבלתם אחלה בילוי לערב מחובקים.

Frances Ha - לעומת זאת, הנה סרט שמתאים לאלו שבשנות העשרים שלהם, לאלו שרוצים להיזכר בשנות העשרים שלהם או לאלו שרוצים לדמיין איך שנות העשרים שלהם כאילו היו. פרנסיס היא צעירה, היא מלאה בחלומות, היא נמצאת בניו-יורק והיא נתקלת בחיים ומבלי ממש למעוד. העובדה שהסרט מצולם בשחור-לבן דווקא מאפשר מבט יותר מתבונן על הדמויות ופחות מסיח את הדעת. התסריט כאן לפעמים גבינה שוויצרית (אבל עם חורים קטנים) ובשורה התחתונה - מצאתי את עצמי מחייך ומחויך כשהסרט נגמר.

Enemy - יש סרטים שאתם שוכחים מהם כבר ביציאה מהקולנוע ויש סרטים שנשארים אתכם. את הסרט הזה ראיתי כבר לפני כמה ימים טובים ואני חושב שגבה אחת שלי עדיין לא ירדה חזרה. וגם עכשיו, כשאני כותב עליו, אני מגלה שבעצם אני עדיין חושב עליו - לא נזכר בו אלא ממש חושב עליו. לסרטים כאלה אני אוהב לקרוא mind candy - פשוט ממתק למוח. תסריט המבוסס על ספר של ז'וז'ה סאראמאגו, משחק נהדר של ג'ילנהול ובימוי נהדר של דניס וילנב וקיבלתם בומבה.

Snowpiercer - מה אגיד ומה אומר? אולי זאת אשמתי? אולי באתי עם ציפיות גבוהות מדי? בכל זאת, הבן-אדם בכל זאת כתב את Memories of Murder המופתי, והפעם הוא גם התסריטאי וגם הבמאי. ובכל זאת כבר באמצע הסרט הרגשתי  שהקוריאני המוכשר הזה בא למערב עם הסרט המערבי הראשון שלו ומנסה - קצת יותר מדי - להראות למערב כמה קוריאני הוא. מטאפורה חברתית ביקורתית "נוקבת" במסווה של סרט אקשן משובח. שלא תבינו לא נכון - כסרט אקשן נהניתי מאוד או כמו שאומרים: I was entertained, אבל עבודות קודמות שלו שפשוט הלמו בי השאירו אותי קצת מאוכזב הפעם.

Archer -אחרון אחרון חביב. לפני כמה ימים התחלנו לראות בבית את גולדפינגר, ג'יימס בונד מ-1964, וגילינו שבעצם ג'יימס בונד של פעם הוא בחור די שטחי, מאוד שוביניסטי ולא כזה מצחיק. הפסקנו באמצע הסרט. הסוכן הלא-ממש-חשאי סטרלינג ארצ'ר הוא בהחלט בחור שטחי, עוד יותר שוביניסט אבל מצחיק גם מצחיק. אה כן, מדובר בסדרה, לא בסרט. מצוירת, לא מצולמת. חמש עונות (בינתיים) עוד מ-2009 והסיבה היחידה שאני "רק" בעונה רביעית היא בגלל חוסר במספיק זמן פנוי. זו לא סדרה גאונית ולא מאלו שיירשמו בדפי ההסטוריה אבל תגידו לי אתם - מתי מצאתם את עצמכם בפעם אחרונה יושבים לבד בחדר מול המסך ומדי פעם צוחקים בקול רם?

וזהו להפעם. בפעם הבאה כנראה קצת על מוסיקה.

אבל הנה טיזר קטן, חם מהתנור - האלבום החדש של The Black Keys יוצא רשמית מחר אבל הנה כבר כולו ביו-טיוב.

תהנו.

גמישות דתית

(והפעם בלי לינקים, בלי ציטוטים ובלי חמשירים).

כבר הרבה זמן שאני מתכנן לכתוב על הנושא של דת ורק הערב, כשושבתי לכתוב, עלה בדעתי לחפש את מקורות המלים 'דת(י)' ו'חילוני'. וכמו שקורה פעמים רבות - המילים עצמן מניחות את מסילות המחשבה להמשך המסע.

דת - מקור המילה כנראה בפרסית ומשמעותה 'חוק' והיא נגזרת מהמילה Data - נתון, בבחינת נתון שלא ניתן לערער עליו. (מהשורש הפרסי Dadan - לתת).

חילוני - זר, לא כהן, שאינו קשור בדת. מקור המילה כנראה בארמית ובאה בעיקר לבטא מישהו שהוא זר לדת (היהודית).
_________________________________________________________________________________

אני יהודי. נולדתי יהודי. זו התרבות שלי, ההסטוריה שלי, השפה שלי, הטקסטים שלי, החגים שלי והפרנויה שלי. אפילו לא הייתי מגדיר עצמי כיהודי היו רבים אחרים כן.
ואני ישראלי - זו מדינתי, ארצי, תרבותי, ביתי והפוליטיקה שלי.
אני יכול להתפלסף שעות ולילות על שני המושגים הללו  ועל כפייה דתית, על המושג מדינת-לאום, על עיוותים היסטורים ועל כשלים אידיאולוגים. אבל גם את זה אעשה בעברית, כיהודי וכישראלי.
אפילו אמרוד ואומר אני לא מגדיר עצמי כ"יהודי" או כ"ישראלי" זה ייעשה בהקשר כך-כך חזק ליהדות/ישראליות. הרי לא אטרח ואומר אני לא מגדיר את עצמי כ"נוצרי" או כ"ברזילאי".

ארצנו מלאה איים בודדים של יהדות וישראליות. מעטים הגשרים המחברים ורבים המפסידים.

ידוע כי אנחנו חיים בתקופה (במערב) של חילון, מאז עידן ה"נאורות" (enlightenment) - התרחקות מהדת והתקרבות לראציונל - תקופה שכביכול "האירה" את העת החשוכה (the dark ages) בעזרת האינטלקט. ויש בקביעה הזו לא מעט אמת אך גם לא מעט דמגוגיה. הרי לא הדת(ות) היא זו שהיתה חשוכה אלא דתיים מסוימים וזו נקודה חשובה.
דוגמא מתחום אחר: קומוניזם היא שיטה לא אלימה בהגדרתה אבל קומוניסטים מסוימים היו אלימים ביותר. כמו הקפיטליזם ששולט כיום הוא בסך הכל פרשנות אחת, מסוימת, של התאוריה הקפיטליסטית. לא יותר.

תקופת החילוניות שלנו גדושה כל-כך בחומר (חומריות) עד כי שרבים מרגישים מחסור ברוח (רוחניות) וכולנו עדים לכניסתם של מרכיבים מה"מזרח" לתרבות המערבית שלנו - יוגה, מדיטציה, בודהיזם, "ניו-אייג'" וכד'. ואצל רבים... רק לא יהדות! אבל איזו יהדות? הרי היהדות השלטת היא רק הגדרה אחת של היהדות, לא יותר.

ההפרדה הזו בין דתי לחילוני מרחיקה רבים מהיהדות. וכן, יש הרבה דברים בעיתיים בנושא - נושא הגיוס / שרות לאומי, השתתפות בשוק העבודה, חלוקת משאבים של המדינה, הפרדת דת ומדינה ועוד. אבל לא חבל לשפוך את התינוק יחד עם המים? אפשר ורצוי לדעתי לחשוף את הציבור החילוני לגוונים שונים של היהדות. יש הרבה יוזמות פרטיות כאלו אבל הגיע זמן שהדבר ייעשה גם על-ידי המדינה עצמה.

גמישות מונעת שברים.

ובינתיים אמשיך להגדיר את עצמי כיהודי-חילוני. הגדרות נובעות מלשון "גדר" ואני שומר לעצמי את הזכות להציב את הגדר איפה שאני רוצה ורואה לנכון - לעתים על-סמך גדולים וחכמים ממני ולעתים על-סמך אני עצמי.

במוצאי כל שבת נהוג לומר הבדלה בתפילה - הבדלה בין קודש (שבת) לבין חול (ימי חול). מבדילים בין ששת ימי המעשה לבין שבת קודש. אבל כל שבעת הימים נבראו על-ידי אלוהים - לא רק ימי החול ולא רק יום השבת. ובלי חול אין קודש ובלי קודש אין חול.

בלוז על פול גז בניוטרל

בלחיצת כפתור את הנייד אפשר להעביר למצב של שקט

אבל את הראש קשה בהרבה להוציא ממצב של רטט

פעם שאלתי שאלה -

מה נותר מעבודה שדהתה?
היום אני מבין -
עדיפה עשייה על-פני תהייה

אומרים אין חדש תחת השמש
וזו הונאה אחת גדולה
שהרי הצללים מתארכים להם בזמן השקיעה

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, ילד?"
שואל המבוגר ומביט במראה

אם אכרסם עוד ציפורן, ייפסקו כאבי הגדילה?

בשבח הפשטות

(גילוי נאות - אין בהכרח שורה תחתונה הפעם)

בואו נתחיל הפעם עם קצת מוסיקה. אתם מוזמנים לשמוע את השיר הבא במהלך הקריאה (ונחזור לשיר הזה אח"כ):

Ray Charles - What I'd say

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי אל פרדוקסים.

אחת ההגדרות לפרדוקס היא  - מצב המכיל סתירה פנימית עקרונית ודוגמא קלאסית לפרדוקס היא:

"משפט זה הוא שקר" - משפט פשוט מאין כמותו ויחד עם זאת אינסופי במעגליות שלו.

מעניין לציין כי פרדוקס מהתרבות שלנו הוא מקרה "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג' 2) אשר מפורש כסוג של התגלות אלוהית דהיינו, במקרה זה לפחות, פרדוקס הוא משהו שמימי - משהו שמעבר לתפיסה ולהבנה שלנו כבני אדם... פשוטים.

מצב דומה אך שונה קיים בשפות היפנית והסינית, ספציפית במסגרת הזן בודהיזם והוא המילה "Mu".

המילה Mu ניתנת כתשובה למצבים בהם "התשובה גדולה מהשאלה" ומפורשת לעתים כהנחיה "להתיר" את השאלה או באנגלית "to unask the question".

במקור תשובה זו ניתנת בזן קואן סיני בן אלף שנים אבל אם להשתמש בדוגמא הקרובה יותר לתרבות היהודית שלנו נאמר כי אם תישאל השאלה "האם באמת הסנה בוער ואינו אוכל?" יכולה להינתן התשובה Mu - התשובה המעמיקה גדולה יותר מהשאלה הפשטנית ועל-כן לא ניתן לענות "כן" ולא ניתן לענות "לא". 

בשפה המתאימה לזמן שלנו אפשר פשוט לומר כי Mu מתאר מצב שבו "התשובה אינה זמינה כעת, אנא בטלו את השאלה, תודה".

וכל זאת אני כותב רק כמעין הקדמה לנושא הפעם: פשטות. 

ובואו כבר נסבך מעט את העניין ונזכיר את ההבדל בין "פשטות" ל"פשטנות" וניעזר בויקימילון לשם כך:

"פשטות - תכונה המבטאת חוסר סיבוך וחוסר מורכבות."

"פשטנות - הצגת עניין בצורה פשוטה יותר מהמורכבות האמיתית שלו. פשטנות היא הצגה לא מדויקת, משלה ומטעה. לשומע נדמה שתפס את העניין אבל למעשה הוא הבין רק גרסה מסורסת שלו."

אני אוהב פשטות. 

אבל מהי פשטות ומתי היא לא פשטנית? 

רבים האנשים, ואני ביניהם, האומרים על אוכל ש"הכי פשוט זה הכי טעים". וניקח דוגמא עתיקה ופשוטה בשביל העניין - לחם וחמאה. אין יותר פשוט מזה, נכון? או שאולי זו אמירה פשטנית?

Mu

לחם הוא אחד המאכלים המוכנים העתיקים ביותר כאשר העדות העתיקה ביותר להכנתו היא מלפני 30,000 שנה(!).

ומה יכול להיות פשוט יותר מלחם? הרי מדובר על שילוב של קמח ומים. וזהו. אז זהו... שלא.

קמח יכול להיות מ - חיטה, שעורה, שיפון, תירס, אורז או דגנים אחרים.

מים יכולים להיות מוחלפים בחלב או בבירה (ולמי שמעולם לא הכין לחם בירה מומלץ בחום להתנסות).

ושמרים, אל תשכחו את השמרים, או את מחמצת השאור. ואם השמרים טריים כדאי להיעזר בסוכר - אה כן, אלא אם כן אין שמרים ואז מדובר במצה שגם היא סוג של לחם.

וכמובן יש תוספות אפשריות רבות - שמן, תבלינים, אגוזים למיניהם וקצרה היריעה...

וכל זאת לפני שבכלל שאלנו אופים למיניהם לגבי הסודות והדקויות של כל אחד ואחת מהם.

אז מהי פשטות? ומתי היא לא פשטנית?

בואו ניעזר במוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא אחת האהובות עלי - בלוז.

בלוז 12 תיבות הוא אחד מאבני היסוד של הבלוז ואחת הצורות הפשוטות שלה - צורה הרמונית מוכרת שלא משתנה בבסיסה - המורכבת משלושה חלקים כשכל חלק בנוי מארבע תיבות. פשוט מאין כמותו.

ובבלוז כמו בבלוז - הפשטות הבסיסית מאפשרת מורכבות יפיפיה. והנה שתי דוגמאות של אותה פשטות כל-כך מורכבת ושונה. השיר הבא בנוי על אותו בסיס של 12 תיבות כמו השיר שפתח את הפוסט הנוכחי. נגנו אותו ותגידו אתם אם שני השירים באמת "פשוט" נשמעים אותו הדבר:

Howlin' Wolf - Evil

וניקח דוגמא אחרת, גם היא משירה, אבל הפעם משירה יפנית כתובה עתיקה - הייקו (או האיקו):

"איזו קרירות!

כפות רגליים על קיר -

שנת צהריים"

(באשו, המאה ה-17)

הייקו יפני מסורתי מורכב משלוש שורות בנות 17 הברות סך הכל: 5 הברות בשורה הראשונה, 7 בשורה השניה ו-5 שוב בשורה השלישית. נושא שיר ההייקו יכול להשמע מובן מאליו בשמיעה הראשונה, אולם כאשר מתעמקים בקשר שני הדימויים השונים בשיר אפשר לגלות תובנה מעניינית או מסר רוחני.

וניתן לומר גם כי ההייקו נותן לנו תחושה של היופי שבפשטות (Wabi ביפנית), החוויה הבלתי צפויה שיש בדברים יומיומיים.

קראו שוב את ההייקו שכאן למעלה ודמיינו לעצמכם לרגע את המצב המתואר. פשוט נהדר, לא?

ומנושא לנושא באותו נושא...

Happy People: A Year in the Taiga הוא סרט תיעודי של וורנר הרצוג, אחד המתעדים האהובים עלי. זהו סרט שחוץ מלהמליץ עליו בחום רב (מאוד) אספר כי הוא מתעד ומציג את התנהלותם של בני כפר של כ-300 איש באמצע סיביר שברוסיה. אורח החיים של הכפריים הללו כמעט ולא השתנה במאה שנים האחרונות והוא מרתק לראות - קרובים לטבע, מרוחקים מהמודרניות ומתנהלים על-בסיס מסורות עתיקות.

החיים הפשוטים שלהם לא פשוטים כלל וכלל. ובכל זאת הנה קטע מצוטט מהסרט:

now out on their own the trappers become what they essentially are - happy people.

accompanied only by their dogs they live off the land completely self reliant -  they are truly free.

 no rules, no taxes, no government, no laws, no bureaucracy, no phones, no radio.

equipped only with their individual values and standard of conduct

אם מתחשק לכם לראות דוגמא לפשטות לא פשוטה כלל אך המכילה את היופי שבפשטות - צפו בסרט זה.

...

אני מניח שמה שאני מנסה להעביר בטקסט זה הוא שאני אוהב פשטות אבל לא מצליח להגדיר אותה.

ואני חושב שאני לא היחיד.

אני יודע מתי היא כאן, איתי, אבל זו חוויה ותחושה שאני מתקשה לגדר במלים.

לפוסט הפעם קוראים "בשבח הפשטות" ובכוונה - המשוררת ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות, אשר אחד מספרי השירה שלה נקרא "בשבח החלומות" היתה ידועה ביכולת שלה להשתמש במלים בכדי לתאר את המורכבות של מצבים פשוטים. והנה דוגמא לכך:

אחדים אוהבים שירה

אחדים -

זאת אומרת שלא כולם.

אפילו לא הרוב אלא המיעוט.

בלי להביא בחשבון את בתי-הספר, ששם מוכרחים,

ואת המשוררים עצמם,

אנשים אלה הם שניים לאלף.

אוהבים -

אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות,

אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת,

אוהבים צעיף ישן,

אוהבים לעמוד על שלהם,

אוהבים ללטף כלב.

שירה -

אבל מה זאת בעצם שירה.

לא אחת ניתנה לכך

תשובה רעועה.

ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה

כבמעקה גואל.

אז מה זו בעצם שירה?...

נשמע מתפלסף? יופי! אז נסיים באמת בפילוסוף - אחד הגדולים של המאה ה-20 - לודוויג ויטגנשטיין.

ויטגנשטיין פרסם בחייו מאמר אחד ויחיד והוא טרקטטוס לוגי-פילוסופי  הנחשב כאחד החשובים ביותר בכל המאה ב-20 שמנסה לא פחות ולא יותר מלהציע תאוריה פילוסופית שבאמצעותה ניתן לתאר באופן לוגי את כל העולם הנתפס. המאמר בנוי משבעה משפטי יסוד כאשר לכל אחד מהם המון משפטים משניים (75 עמודים די מייגעים).

רק לשם טעימה קטנה של פרויקט יומרני ומהמם זה ככה הוא מתחיל:

1. The world is everything that is the case

1.1 The world is totality of facts, not of things

1.2 The world is determined by the facts, and by these being all the facts

...וכן הלאה

ולעניינו ולסיום... המשפט השביעי במאמר זה הוא היחיד ללא משפטי משנה והוא (בתרגום חופשי לעברית):

7. "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק"