קולנוע ומוסיקה - שתיים מהאהבות הגדולות שלי. וכמו אנשים מסוימים בחיינו, גם אלה לפעמים סתם משעממים, פשוט מבדרים, עמוקות מרגשים ומחשבה מחוללים.
אז למה לא להקדיש מדי פעם פוסט ממליץ? כמו חבר שמשדכך לבליינד דייט - הוא יודע מה הוא חושב על המשודך אבל אין לו מושג איך יהיה הדייט.
אז נתחיל במסך ומהקל אל הכבד:
The Kings of Summer - תענוג. פשוט תענוג. לא אכפת לי מי אתם, מאיפה או בני כמה - הסרט הזה פשוט מומלץ. עיצמו עיניים והיזכרו באיזה זכרון ילדות קיצי מתוק: מיץ קפוא, קרח בטעם לימון, ההגעה על הים, הקפיצה אל תוך הבריכה... הבנתם את הרעיון. אז הסרט הזה הוא כמו הזכרונות האלה - נעים, טעים ומרנין. תראו אותו.
Enough Said - אם לבכם נשבר לפחות פעם אחת, אם עברתם את אמצע שנות השלושים, אם אתם כזוג רוצים לראות סרט ביחד ששניכם תהנו ממנו - אתם תודו לי שהמלצתי על הסרט הזה. טוני סופרנו (בתפקידו האחרון) ואיליין מסיינפלד. כבר התחלה טובה. תוסיפו על זה תסריט מספיק שנון ורגיש וקיבלתם אחלה בילוי לערב מחובקים.
Frances Ha - לעומת זאת, הנה סרט שמתאים לאלו שבשנות העשרים שלהם, לאלו שרוצים להיזכר בשנות העשרים שלהם או לאלו שרוצים לדמיין איך שנות העשרים שלהם כאילו היו. פרנסיס היא צעירה, היא מלאה בחלומות, היא נמצאת בניו-יורק והיא נתקלת בחיים ומבלי ממש למעוד. העובדה שהסרט מצולם בשחור-לבן דווקא מאפשר מבט יותר מתבונן על הדמויות ופחות מסיח את הדעת. התסריט כאן לפעמים גבינה שוויצרית (אבל עם חורים קטנים) ובשורה התחתונה - מצאתי את עצמי מחייך ומחויך כשהסרט נגמר.
Enemy - יש סרטים שאתם שוכחים מהם כבר ביציאה מהקולנוע ויש סרטים שנשארים אתכם. את הסרט הזה ראיתי כבר לפני כמה ימים טובים ואני חושב שגבה אחת שלי עדיין לא ירדה חזרה. וגם עכשיו, כשאני כותב עליו, אני מגלה שבעצם אני עדיין חושב עליו - לא נזכר בו אלא ממש חושב עליו. לסרטים כאלה אני אוהב לקרוא mind candy - פשוט ממתק למוח. תסריט המבוסס על ספר של ז'וז'ה סאראמאגו, משחק נהדר של ג'ילנהול ובימוי נהדר של דניס וילנב וקיבלתם בומבה.
Snowpiercer - מה אגיד ומה אומר? אולי זאת אשמתי? אולי באתי עם ציפיות גבוהות מדי? בכל זאת, הבן-אדם בכל זאת כתב את Memories of Murder המופתי, והפעם הוא גם התסריטאי וגם הבמאי. ובכל זאת כבר באמצע הסרט הרגשתי שהקוריאני המוכשר הזה בא למערב עם הסרט המערבי הראשון שלו ומנסה - קצת יותר מדי - להראות למערב כמה קוריאני הוא. מטאפורה חברתית ביקורתית "נוקבת" במסווה של סרט אקשן משובח. שלא תבינו לא נכון - כסרט אקשן נהניתי מאוד או כמו שאומרים: I was entertained, אבל עבודות קודמות שלו שפשוט הלמו בי השאירו אותי קצת מאוכזב הפעם.
Archer -אחרון אחרון חביב. לפני כמה ימים התחלנו לראות בבית את גולדפינגר, ג'יימס בונד מ-1964, וגילינו שבעצם ג'יימס בונד של פעם הוא בחור די שטחי, מאוד שוביניסטי ולא כזה מצחיק. הפסקנו באמצע הסרט. הסוכן הלא-ממש-חשאי סטרלינג ארצ'ר הוא בהחלט בחור שטחי, עוד יותר שוביניסט אבל מצחיק גם מצחיק. אה כן, מדובר בסדרה, לא בסרט. מצוירת, לא מצולמת. חמש עונות (בינתיים) עוד מ-2009 והסיבה היחידה שאני "רק" בעונה רביעית היא בגלל חוסר במספיק זמן פנוי. זו לא סדרה גאונית ולא מאלו שיירשמו בדפי ההסטוריה אבל תגידו לי אתם - מתי מצאתם את עצמכם בפעם אחרונה יושבים לבד בחדר מול המסך ומדי פעם צוחקים בקול רם?
וזהו להפעם. בפעם הבאה כנראה קצת על מוסיקה.
אבל הנה טיזר קטן, חם מהתנור - האלבום החדש של The Black Keys יוצא רשמית מחר אבל הנה כבר כולו ביו-טיוב.
תהנו.
